מאת: שרה ג/ו בן צבי
ירמיהו מ"ו יג – כח; תימנים מפטירים מישעיהו י"ט
הנביא
ימי ירמיהו היו ימים סוערים לא רק לעם ישראל אלא לכל ארצות הקשת הפוריה. ממלכה אחר ממלכה נפלה לפני חילו העצום של מעצמת העל החדשה שפלשה מצפון, האימפריה הבבלית. קובץ שלם לקראת סוף ספר ירמיהו מוקדש לנבואות על הגויים; ירמיהו מזהיר את כל הארצות השכנות לממלכת יהודה שאין מנוס מן הכובש האכזר. אין טעם בהתנגדות – זו גזרה מלמעלה, נשפט כל עם ועם ועתה ירצה את ענשו בחורבן, הרס וגלות. הקובץ מסתיים בנבואת פורענות ארוכה ונועזת המכוונת לעם המכה עצמו, ןמבשרת את נפילתה העתידית של מלכות בבל. הראשונה בסדרה היא הנבואה על מצרים שאת מכתה הראשונה קבלה בקרב כרכמיש המכריע (מאה החמישית לפני הספריה, סביבות 3320 לבריאה. הקרב ניטש צפונה לארץ ישראל, ומצרים לא הצליחה לבלום את ההתקדמות הבבלית לעבר ממלכת יהודה, המפתח ליבשת אפריקה.) בנסיון הראשון של מצרים לעבור דרך ארץ ירשאל כדי להתעמת עם בבל בהתנגשות בין אימפריות, נהרג המלך יאשיהו עליו, לפי המדרש, קונן ירמיהו "נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה' טז).

המסר
ירמיהו מזהיר את מצרים מפני מכה חדשה – המכה הבבלית. אין מנוס ואין אפשרות להתנגד: אף כי מתאר הנביא התייצבות למלחמה: "הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ" – אין בכך תקווה, "כִּי-אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ". אך אל לה למצרים לראות בנפילתה בפני בבל סתם התגברות של כח חדש על מעצמה עתיקה שהתעייפה: "מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה' הֲדָפוֹ". אין כאן מקרה, אלא מכת ידו של הא-ל המעניש את מצרים, שמזה שנים התנכלה למלכות יהודה במטרה לבטל את עצמאותה ולהפכה לעוד פרובינקה באימפריה המצרית, כפי שבאמת קרה אחרי מות יאשיהו. את בנו יהואחז שנמלך תחתיו לקח פרעה נכו לנמק בכלא המצרי ותחתיו המליך את יהויקים, שנאלץ לחלב את נתיניו ולרוקן את אוצרות המקדש כדי לשלם את נטל המסים העצום שהטילה עליו מצרים. עכשיו שום הגנה לא תעמוד למצרים, לא עריה הבצורות, נוף ותחפנחס – "כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה"; לא שכירי החרב המפורסמים שלה – "גַּם-שְׂכִרֶיהָ… הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ"; לא אלוהיה ומקומותיה המקודשים – "הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא". המכה באלוהי מצרים מכוונת כנגד הבוטחים באמונת שווא: " הִנְנִי פוֹקֵד… וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ". החזרה על פקידת פרעה היא מכוונת – פרעה כאלוה בגוף אנוש, כמלך שמגלם האלהה של האדם – חייב ליפול בגזרתו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה.
בנבואה זו, בשונה משאר הנבואות על הגויים, יש גם מסר חיובי לישראל: לעומת הגויים שיסבלו חורבן וגלות בידי נבוכדניצר שאין מהם תקומה, ישראל עוד עתידה לחזור. "כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב…".
פסוק לי פסוקך: "וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד".
החוליה המקשרת
כמובן שמכת מצרים המתוארת בהפטרה "מכה הדים" למכות המופיעות בפרשה, המבשרות את כניעתה הסופית של מצרים לידו המייסרת של ה'.
פרשת בוא
מרכזיות המקנה במצרים; הן בפלחן והן בכלכלה הווכוח האחרון בין פרעה לבין משה ניטש בעניין המקנה: "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג", מתנה פרעה. ואילו משה משיב: "וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה". "עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם", "גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק" – המליצה כאן המשווה בין שכירי החרב המשמינים מרוב בטלה לבין עגלים מפוטמים מצביע על מרכזיות המקנה בתרבות המקומית.
דגש על הפליית עם ישראל בזמן שה' מכה באחרים "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם… וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ … לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"(שמות י"א). "אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה".
המכה מכוונת גם נגד אלהי מצרים "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה… וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים". "הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ".

התמונה התימנית
חבל לפספס את פרטי חיי היום-יום במצרים העתיקה העולים מישעיהו י"ט ממנו מפטירים התימנים. "וְסִכַּרְתִּי אֶת-מִצְרַיִם" אומר הנביא, "בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה … וְנִשְּׁתוּ-מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ". כאשר מי הנילוס נמנעים ממצרים, כל מרקם החיים מתמוטט. "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ", הדגים מתים והדייגים סובלים חרפת רעב: "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם אֻמְלָלוּ". לא רק טכניקות שונות של דייג מתוארים פה, גם פרטי החקלאות הייחודית למצרים בה תעלות יוצאות מהיאור להשקיית השדות. שכר קטן בכל תעלה מאפשר את ווסות את המים משדה לשדה. כאשר הנילוס מאכזב, כל החקלאות קורסת: "וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים כָּל-עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי-נָפֶשׁ". גם תעשיית הבדים (הבוץ המצרי הלבן) הנשען על גידולי פשטן סובל: "וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי". לא תתכן עדות יותר משכנעת לחיוניותו של הנילוס בתרבות מצרים
אבל מעבר לעניין ההסטורי, יש כאן חזון נדיר של חזרה בתשובה: "וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם… וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ. וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם".
התוצאה היא פשוט ברכה – הרמוניה בינלאומית של עמים המתאחדים מתוך אמונה. "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' … לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל. "

תמונה של שור מקושט לחג: "עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא"

במצרים העריצו בין שאר אלוהיהם, את השור והפרה. נמצא אפילו בית קברות לשווריאפיס, שור מקודש שכיכב בפלחנו של האל אפיסשצוייר בדמות שור.