בתיה הפטר

ברמת הפשט, ניתן לסכם את ספר במדבר, אשר חז"ל מכנים ספר הפקודים, כמעבר בין שני מפקדים. הראשון מופיע בפרשת במדבר, בה התורה מונה את היוצאים ממצרים, והשני בפרשת פנחס, בה נמנים הנכנסים לארץ ישראל. אולם, בתורת הסוד שני מפקדים אלה מייצגים שני נתיבים נפרדים לאמונה, שניהם הכרחיים, ושניהם מרכיבים את המציאות הכפולה שבה אנו חיים.

הזוהר מדגים את שתי המציאויות בהתייחסו לפסוק: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד  .. לֵאמֹר" (במדבר א, א).אם ה' דיבר אל משה באהל מועד מדוע יש צורך לומר "במדבר סיני"? אלא שהחזרה באה ללמד על שתי מציאויות רוחניות שונות, אחת לתורה ואחת למשכן (חד לאורייתא וחד למשכנא).

המדבר הוא המקום בו עם ישראל קיבל את התורה: "חיילין דאורייתא" – (צבאות התורה) שהם בני ישראל של המפקד הראשון. באותה עת הם ניזונו מן המן והובלו על ידי ענן והיו מוקפים תמיד במציאות החיה של נוכחות ה'- מבלי שהשקיעו בכך מאמץ. היבט זה של המציאות הרוחנית דומה למחשבה טהורה בכך שהוא תחום הרמוני ונטול מאבקים פנימיים, תחום שבו אנחנו ותקוותינו אחד הם. נקודה זו היא קודמת לשלב המעבר למציאות המוחשית שהיא שלב מורכב ולעיתים קרובות מעיק וכואב. משה מסמל את המציאות הטהורה של המדבר: המנהיג העיקש הדבק בנחישות במציאות האלוקית המושלמת שהתגלתה בסיני.

בניגוד מוחלט למדבר, אוהל מועד, ממלכתו של אהרן הכהן, הוא מקום העבודה – עבודה רוחנית. המתפקדים בפרשת פינחס הם אלה ששרדו את המדבר, הם "חיילין דמשכנא" (צבאות אוהל מועד). הם מייצגים את אלה אשר יתרגמו את העקרונות המופשטים של הר סיני (התורה שבכתב) לעקרונות מעשיים הניתנים ליישום בארץ המובטחת. כאן הארץ המובטחת מסמלת את עולמינו המוחשי הבלתי מושלם.

למעשה, כולנו מכילים בתוכנו גם את דגם המדבר וגם את דגם אהל מועד. אידיאלים שוכנים עמוק בתוכנו ואנו בדרך כלל יודעים מהו הנכון והצודק. אך, כדי ליישם את הרעיונות הטהורים האלה בעולמינו המורכב אנו נדרשים למאבק. העמל המתמיד הכרוך במאמץ זה הוא מקור למתח רוחני ולצמיחה.

מי השילוח מציע משל המדגים כיצד התהליך הזה מתרחש.

הפסוק שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (במדבר א, ב) בדרך כלל מובן במשמעות "פקוד את עדת בני ישראל". אך, אפשר לפרש את המילה "שאו" גם במשמעות "נשא – הרם למעלה" וכך קורא מי השילוח את הפסוק: "נשא כל אחד מבני ישראל", מלמד, "כי כל ישראל הם חלק הש"י. כמ"ש 'כי חלק ה' עמו'. וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה ובעת שהי' נמנה אז היה הש"י בזאת המדה שהוא אחוז בה."

הוא מסביר שבכל אחד מישראל מתבטאת מידה של הקב"ה. כאשר פוקדים את האדם מנשאים אותו וה' מתגלה דרך אותו יחיד, כך, התכונות הא-לוהיות הטבועות בעם ישראל שעברו תהליך של בירור ועידון על ידי המאבק שתיארנו למעלה, יוצרות פסיפס המשקף את גדלות ה' בעולם.

שבת שלום,

בתיה

ניתן לשלוח את תגובותיכן אלי ל - batya@wbm.org.il

פרי צדיק פרשת במדבר

'וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד' בזוה"ק (ר"פזו) איבאוה למועד אמאי במדבר סינ יאלא חדל אורייתא וחדל משכנא… והס' הזה נקרא חומש הפקודים שענין קדושתו הוא הפקודים. וכתיב תפקדו אותם אתה ואהרן דמשרע"ה (=משה רבנו עליו השלום) שורש ד"תחיילין דאורייתא ואהרן שורש העבודה חיילין דמשכנא. וז"ש במדבר (ב"רפ"ג) 'ויבדל אלקים בין האור ובין החשך זה ס' מדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. יוצאי מצרים היינו המקבלים תושב"כ שהוא תורה אור קוב"ה תורה איקרי כנ"ל.ובאי הארץ הוא בחי' תושבע"פ כמו שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים…'

ספר מי השילוח – פרשת במדבר

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור שאו את כל ראש עדת בני ישראל. שאו הוא לשון התנשאות היינו שע"י המנין יהי' מדוגל, כמ"ש והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימודו לא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר. כיבתחילה כתובו הי' מספר משמע שיוכלל הספרו אח"כ כתוב אשר לא ימוד כו'. אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר. ומ "שוהי' מספר נאמר על פרט ינפשות מישראל שיהי' כל אחד מספר היינו דבר שבמנין ויהי' חשוב בעיני הש"י וכמ"ש ה' יספור בכתוב עמים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה' יספור בכתוב עמים היינו כי על האומות ג"כ משגיח הקב"ה אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט. וזה פי' והיה מספר שכל אחד יהי' נצרך כי מתוך כלל ישראל ניכר גדולות הש"י ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אזי חסרה מזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפים טבלאות ואם יאבד אחד מהם. צורת המלך חסרה. ובעת שהי' נמנה כל אחד מישראל אז הוא הגדול שבכל ישראל כי כל ישראל הם חלק הש"י. כמ"ש כי חלק ה' עמו. וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה ובעת שהי' נמנה אז היה הש"י בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול. ועי"ז יש לכל אחד מישראל התנשאות