מאת: שרה ג'ו בן צבי
ישעיהו ס"ו
הנביא
זה הפרק האחרון בנבואתו של ישעיהו הנביא. כיאה לנבואה אחרונה, ההפטרה עוסקת באחרית הימים, בימי הגאולה. הנביא שחזה במו עיניו את נפילתה של ממלכת ישראל (סביבות 2300 לבריאה, המאה השישית לפני הספירה) ואת הגולים הראשונים מעם ישראל, מעשרת השבטים, נסים על נפשם דרומה ליהודה מקום מגוריו או יוצאים שבויים אל הגלות, צופה פה את תחיית העם. המליצות שנשמעות כאן מצטלצלות גם בספרי הנבואה של שיבת ציון: העצמות היבשות של יחזקאל כאן פורחות כדשא, והעמים שבסוף זכריה נצטווים לחוג את חג הסוכות נדרשים כאן לבוא "מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ … לְהִשְׁתַּחֲוֹת" לפני ה'. ויש שיסיקו מכך מסקנות מרחיקות לכת. אמנם גם בימי ישעיה וחזקיהו נתערבו בירושלים אבל ושמחה כמתואר בהפטרה; אבל על חורבן ערי השדה של יהודה בידי הצבא האשורי, על החללים הרבים ועל הארץ השוממה – ושמחה – על הנס הגלוי בו ניצלה ירושלים שנכלאה "כצפור בכלוב" (כדברי סנחריב מלך אשור על אחת ממצבות הנצחון שלו) על ידי המצור האשורי. באמת, בעולם העתיק, בנפול ארץ אחר ארץ ברשתו של מלך אשור, "מִי-שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה"?

המסר
בנבואה האחרונה בספרו ישעיהו מקשר את כל הזנבות ומתאר את גמולו של ה' הן לאויביו והן לעבדיו שומרי מצוותיו. הקטעים הראשונים הם קטעי תוכחה קשה המופנה כנראה בעיקר לפושעים מקרב "אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם" עליהם נאמר:"קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בָּחָרוּ". בהמשך, ה' מעניש את אויביו מבין העמים כגבור מלחמה המסתער על אויביו מתוך מרכבתו: "כִּי-הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי-אֵשׁ. כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת-כָּל-בָּשָׂר" עד שפגריהם הנרקבים של אויבי ה' ישמשו מוסר השכל לכל: "כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל-בָּשָׂר". לעומתם, עבדי ה' יתרפקו על ציון (האנשה של העיר ירושלים) כתינוק המתענג בחיק אמו החם והמנחם. תיאורי הקרבה המחליפים בין העיר ציון לבין ה' בתפקיד האם, וישראל בדמות הבנים, הם מן המרגשים בתנ"ך. "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ".

החוליה המקשרת
זירת הנבואה בהפטרה מתרכזת כולה במקדש. החטאים מתוארים כקרבנות מתועבים; מתבקשת השאלה בה פותחת ההפטרה: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" – האם יש כלל מקום לבית בו יתקיים פולחן וקרבנות אם בני האדם ינצלו אותו לצמצום דרישותיו של הא-ל למישור הפיוס והריצוי תוך כדי התעלמות מן התחום המוסרי? שהרי: "וְאֶל-זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי". ראש חודש, יום שבו מתרכזים ישראל במקדש ומכריזים לפי עדותם שלהם על יום של הלל וקרבן, הוא יום מתאים לבדוק אם משמש המקדש כראוי או לא.
מוטיבי החידוש והלידה החוזרים בהפטרה זאת משתלבים עם ציון תחילת החודש החדש:
ראש חודש השמיים כסאי
הקבלה בין הירח לבין האישה ההרה והיולדת הירח מתגדל לכדי עיגול ואז נעלם "להיוולד" כאילו מחדש כסהר דק שבדקים. לכן נקרא רגע הופעת הירח החדש – "מולד". ההריון המתקדם נקטע בלידה פתאומית: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר".
חוקי הטבע / מהלך ההיסטוריה
הם בעצם ביטוי לרצון ה' כל חודש הירח נעלם ומופיע מחדש כאילו מעצמו. קידוש החודש מדגיש את יד ה' שבדבר הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם-אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ
ישראל מדומה לירח כירח, עם ישראל עובר עליות וירידות; מובטח לנו שבסוף תגיע גאולה כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם-ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם

פסוק לי פסוקך:
שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ:

שרה ג'ו בן צבי
Sarajo.mekori@gmail.com
איור:
וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד-ה' אֶת-עֲבָדָיו … מילים אלה מתוך ההפטרה נחקקו כנראה בימי בית שני על אחת מאבניה של חומת הר הבית.

(קרדיט לתמונה: עולם התנ"ך)