מאת: בתיה הפטר
בפרשת ויחי, יעקב אבינו השוכב על ערש דווי, קורא את ילדיו אליו כדי לברך אותם – זוהי הזדמנות שלו לסגור מעגל בתום חיים ארוכים ומורכבים. לפני ירידתו למצרים, ה' הבטיח ליעקב שיזכה לחיות את סוף ימיו בשלוה, שיוסף ידאג לו, שה' יהיה עמו, ושהוא יהיה לגוי גדול (בראשית מו ב-ד).
האם יעקב, שקיבל מיצחק (בראשית כח ד) ואחר כך מה' את ברכת היעוד של העם היהודי, הלא היא ברכת אברהם, ושייסד את שנים עשר שבטי ישראל, אכן זכה לשלווה בסוף חייו ולתחושה של בטחון בעתיד לבוא? מן המדרש נלמד שברגעי חייו האחרונים יעקב נתקף חרדה ואי-ודאות: "ויקרא יעקב אל בניו", מדרש תנחומא קורא את המילה "ויקרא" כזעקה לעזרה מאת ה', כלשון הפסוק בתהילים נז ג: "אֶקְרָא לֵאלֹקים עֶלְיוֹן לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי".
בפירושו למדרש, מי השילוח מסביר שיעקב נמצא במצוקה משום שלמרות שרצונו לברך את בניו, הוא מסופק עם מותר לו לעשות זאת, בעקבות הצער שגרמו לו במכירת יוסף. מסיבה זו, יעקב אבינו, צועק אל ה', תולה עיניו וליבו למרום, ומבקש שה' ישים את המילים בפיו, שכן הוא עצמו אובד עצות. זוהי משמעות הפסוק בתהילים: "לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי", גומר במשמעות להשלים ולאשר. יעקב מתחנן לה' שיסייע לו בהשלמת המשימה הגורלית, שישים מילים בפיו, ויאשר את התוצאה.
ניטיב להבין את מצבו של יעקב כאשר נשווה את פרשתנו לפרשת וזאת הברכה (דברים לג, א): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה …אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". בפרשתנו כתוב: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). בסיום דברי יעקב אנו קוראים: " כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח).
לעומת דבריו האחרונים לאומה של משה הפותחים במופגן במילים: "וזאת הברכה אשר ברך משה", בדברי יעקב לבניו המילה 'ברכה' מופיעה רק בסוף הנאום. זאת ועוד, תווית הידוע 'זאת', המסמנת בהירות מוחלטת, חסרה בברכת יעקב. רק בסוף דבריו, מתברר ליעקב שמילותיו לבניו הן אכן ברכות לבניו.
ואמנם, דברי יעקב לשלושת בניו הגדולים אינם נשמעים כלל כדברי ברכה! ראובן מאבד את מעמדו כבכור בעקבות פזיזותו: " ..פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר…" )בראשית מט, ד)וזעמם של שמעון ולוי מקולל: " אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ז). אך בהביטו אל יהודה, זה האחראי בפועל על מכירת יוסף (!), יעקב מניח לדברי הרוגז והכעס, עובר על מידותיו ומברך
" יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ .. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ… לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה .." (בראשית מט, ח-י).
מה יש ביהודה המעורר את השינוי הזה ברוחו של יעקב? די בשתי דוגמאות למידותיו של יהודה על מנת להבין כיצד עורר את רחמנותו של יעקב.
כאשר עמד מול טענתה של תמר, יהודה בחר בדרך הצדק הבלתי מתפשר. הוא מבטל את עצמו על מנת להודות בחטא ומוכן לשאת בהשפלה שנגרמה לו כתוצאה מהודאתו, על מנת שיוכל לחזור בתשובה. זהו אף שורש שמו, יהודה, במשמעות 'להודות'. אנו רואים ביטול עצמי כזה גם כאשר יהודה מוכן למסור את עצמו לידי יוסף תמורת בנימין, מייד וללא תנאים.
לב יעקב נפתח לסלוח כאשר הוא מביט ביהודה ורואה אדם המודה בגלוי בחסרונותיו, ומתקן אותם למעלות שאז משמשות אותו לעבודת ה' (בניגוד ליוסף, ראי דברים לפרשת וישב). לא שלמותו של יהודה, אלא דווקא סגולתו המיוחדת להזדהות עם האחר ולחמול עליו היא המעוררת את רחמיו של יעקב והופכת את דבריו מנזיפה לברכה.
ה'בית יעקב' בנו של "מי השילוח", מסביר שהיה על כל משפחת יעקב לרדת למצרים ולחוות את השפלת העבדות, כדי שילמדו כולם כיצד לחמול ולהזדהות עם אנשים השרויים במצוקה. גם הרמב"ם ובעל התניא מדגישים " שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים". (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יט, יז). אין איסור אחר החוזר בתורה יותר מאשר האיסור לדכא את הגר, אין מצוות עשה החוזרת בתורה יותר מאשר המצווה לאהוב את הגר " .. כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט, ראו גם שמות כבכו, ועוד).
בימים שבאו אחרי ברכות יעקב נותר עם ישראל בגלות במשך דורות, במטרה להטביע בהם את מידת החסד כטבע שני.
יהי רצון שנלמד סוף-סוף את לקח הגלות ונקנה את מידתו של יהודה, לנהוג בגרים העוברים בגבולנו בחמלה ובהבנה, ויהי רצון שנזכה שה' ינהג בנו בסלחנות ולא ידקדק עמנו. והמבין יבין.
שבת שלום,
בתיה
אשמח לשמוע מכן, כתבו אלי לכתובת batya@wbm.org.il
מקורות
בראשית מו ב-ד
ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹקי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ.
מדרש תנחומא ויחי
ויקרא יעקב אל בניו זש"ה אקרא לאלהים עליון וגו' (תהלים נז)
ספר מי השילוח – פרשת ויחי
ויקרא יעקב אל בניו, במדרש אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, הענין בזה כי כאשר רצה יעקב אבינו לברך את בניו הי' מסופק אם צריך לברך אותם מחמת שצערוהו במכירת יוסף וכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כו', ולכן נאמר ויקרא לשון צעקה וקוי בלב שהי' תולה עיניו ולבו למרום ואת אשר ישים ה' בפיו אותו יאמר, וזה כוונת המדרש שהזכיר זה הפסוק שבקש מה' שיגמור בעדו, ולא נאמר תחילה לשון ברכה כי עוד לא הי' מבורר אצלו מה יאמר להם, אבל משה רבינו ע"ה התחיל תיכף, וזאת הברכה הי מלת וזאת מורה ע"ז שהי' כל הדברים מבוררים אצלו מיד כשהתחיל לדבר, וביעקב לא נאמר וזאת רק אחר כל הברכות שרק אז אחר כל הדברים היו אצלו מבוררים שכל ברכותיו המה מהש"י ולא מקודם, והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור וכשהגיע לשבט יהודה אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודה נמצא שם הוי' ית' והד' שבשמו מרמז ע"פ ואל זה אבינו אל עני ונכה רוח וחרד על דברי היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא ד' לקוט, ע"כ לא הי' בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודה מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה יז
שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים