בתיה הפטר

ימים אלה של תשובה ורחמים מעצימים את המתח המתמיד בין  מידת הדין שלבין אהבת ללא תנאי. במישור האישי, משמעות הדבר מאבק כוחות בין הרצון לקחת אחריות על מעשינו לבין הרצון לסלוח לעצמנו. בדברי חז"ל ניתן לראש השנה אופי של יום דין. אך, אני סבורה שיש אי הבנה של אופיו של הדין ושהוא מתפרש, שלא בצדק, באור שלילי. נוכל בוודאי להניח שרוב בני האדם היו מעדיפים שיסולח להם מאשר שייבחנו תחת זכוכית מגדלת.

ראש השנה נקרא גם יום הזיכרון. ה' זוכר את כל המעשים, גם את אלה שהיינו מעדיפים שריבונו של עולם ישכח ושאנחנו מעדיפים להדחיק. כפי שכתב ק"ס לואיס, "רוב האנשים היו מעדיפים סבא שבשמים (כלומר א-ל סלחני) על פני אבא (כלומר א-ל מחמיר וקפדן) שבשמים".

סדר החגים בלוח השנה מלמד אותנו תהליך רוחני; ראש השנה קודם ליום כיפור, והדין, אשר דורש נטילת אחריות, קודם למחילה.

ה' דורש מאתנו – וכן עלינו לדרוש מעצמנו –לעמוד באמות המידה שלו. ביום הדין אנו נמדדים לא רק על המעשים שעשינו, אלא גם על הפוטנציאל של מיצינו.

שני מצבים אלה, האחד בו אנו עומדים למשפט והשני בו אנו נאהבים ללא תנאי, נתפשים על פי רוב כמנוגדים זה לזה. אך, הרב יעקב ליינר (1818-1878) מלמד, שמידת הדין נגזרת מן האהבה (בית יעקב, חיי שרה כ"ג). לאור דבריו עלינו לשנות את גישתנו למידת הדין.  הדין הוא למעשה ביטוי לאהבת הקב"ה  הדורש מאיתנו להיות יותר ממה שאנו כעת.

לכל אחד מאיתנו נחוצה תכנית חומש, תכנית שמציירת היכן אנו רוצים להיות בעוד חמש שנים.  אלו שינויים אנו מייחלים לראות במערכות היחסים שלנו, מה אנו עושים כדי להעמיק את עבודת ה' שלנו, ואלו תכונות אופי מגבילות את התפתחותינו? בניית תכנית כזו היא בעלת אופי של מידת הדין – כשאנו מביטים לעתיד, מה אנו מצפים ודורשים מעצמנו? רק אחרי שבניית תוכנית,  נוכל לקבל את עצמנו באהבה, את  מגבלותינו ופגמינו. כל אחד מאתנו הוא יצירה בהתהוות. אם נסלח לעצמנו מהר מדי, אולי לא נשיג לעולם מה שבבפועל נמצא בהישג ידינו. לעומת זאת, אם נציב לעצמנו אתגרים לא מציאותיים, אנו עלולים למצוא את עצמנו דורכים במקום ומתוסכלים.

עלינו להתפלל לריבונו של עולם ולבקש בהירות: לדעת מתי לדרוש מעצמנו ומאחרים, ומתי לקבל בהבנה את המגבלות והפגמים שלנו ושל אלו מסביבנו.

אני מאמינה שתהליך צמיחה כזה הזה מסייע לנו להיות הורים, חברים ובני זוג טובים יותר.

גמר חתימה טובה!

בתיה