מאת: בתיה הפטר
המצוות של משלוח מנות ומתנות לאביונים מפיצות בינינו רוח של אחווה אחדות ושמחה. ככאלה, הן נראות מתאימות להעצמת שמחת יום טוב של חגים אחרים גם כן. מדוע זכה חג משני כמו פורים במצוות מיוחדות אלה? המפתח לשאלה מונח בזה שחג הפורים הוא זכר לעימות בין העם היהודי לעמלק.

מה ידוע לנו על עמלק? הפסוקים מתארים את התקפת עמלק כך: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים" (דברים כה, יז-יח).

אחת הטקטיקות הנבחרות של עמלק היא לתקוף את החלשים והמשתרכים מאחור, ואנשים המנותקים מן המחנה הם טרף קל לטקטיקה כזאת. הרעיון של תקיפת המפולג והמפורד מהדהד בדברי המן לאחשורוש, "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד…" (אסתר ג, ח). המן ביקש להדגיש ולהגביראת מצבו המפוזר והמפורד של העם היהודי ולנצל אותו. ברמת הפשט מסתבר שעמלק נקט בטקטיקת "הפרד ומשול".
חז"ל ראו מימד אחר של האיום העמלקי. הם פירשו את הפסוק " אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – אשר קרך, במשמעות של צינון התלהבותנו מן התורה. מה משותף לשתי הגישות האלה, "הפרד ומשול" וכיבוי ההתרגשות הדתית?

כאשר מתבוננים במצווה מסוימת בנפרד, במנותק מהקשרה הרחב, היא מאבדת את משמעותה. כמו שבמקרה של הפסקת חשמל בשבת חורפית נוכל לשאול, "מדוע עלי לשבת בקור המקפיא הזה?", או "מדוע אסור לי לטעום מן המאכל המפוקפק הזה כאשר אני כל כך רעבה?". כאשר איננו רואים כל מצווה כחלק בלתי נפרד מן השלם, כחלק מרצון ה', ההתלהבות דועכת ותחושה של השתעבדות מפרכת תופסת את מקומה.
אנשים מנותקים זה מזה משולים למצוות המנותקות זו מזו. "התקררות" דתית היא התוצאה כאשר אנו מפסיקים לראות כל מצווה כחלק ממערכת הרמונית המגלה את רצון ה' בעולם. באופן דומה, אנו עומדים בסכנה פיזית גדולה יותר כאשר איננו עומדים יחד כאיש אחד.

הייתי רוצה לקחת את המשל הזה צעד אחד הלאה בעזרתו של הזוהר. בזוהר נאמר שיש בספר התורה 600,000 אותיות, כנגד מספר הנפשות שיצאו ממצרים. משמעות הדברים היא שכל יהודי הוא חלק בלתי נפרד מהתגלות ה' – ה' מפציע ומתגלה בעולם דרכינו. בפירוש הדברים רבי צדוק הכהן מלובלין מצביע על כך שכפי שספר תורה שחסרה בו אות אחת הוא פסול, כך גם עם ישראל אינו יכול לגלות את ה' בעולם אם מוותרים אפילו על יהודי אחד. גילוי התורה בעולם קיים רק באמצעות קיומה ההרמוני על ידי העם היהודי ככלל שלם.

בהקשר זה עלינו לנסות להבין את תשובת אסתר לאיום של המן ועמלק, " לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים". תובנה פנימית הובילה את אסתר להכיר בכך שאחדות היא הנשק החזק ביותר שיש בידינו להלחם בכוחו החתרני של עמלק.
תגובה אינטואיטיבית זו של אסתר מיתרגמת בפי חז"ל למצוות המיוחדות של פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים, שהן דרך מעשית מאד לעודד ולפתח אהבה, זאת ואחדות בין בני העם היהודי.
האתגר העומד בפנינו בחג הפורים המתקרב היא להוציא לפועל את תובנתה של אסתר.

שבת שלום ופורים שמח,

בתיה

אשמח לשמוע תגובות. כתבו לי batya@wbm.org.il