מאת: שרה ג'ו בן צבי
מלכים א' ה' כו-לב; ו' א-יג

הנביא והתקופה
הלא גם שלמה בנביאים? השיח בין ה' לבין שלמה המלך קיים כבר מתחילת ימי מלכותו, בחלום בגבעון, וממשיך כאן, בתחילת בניין המקדש ובהשלמת הבנייה. לא היה נביא שתווך בינו לבין הא-ל; שלמה, שנקרא גם "ידידי-ה" בלידתו, היה קו תקשורת ישיר עם בוראו. שיח זה נחתם סופית לאחר יותר ממחצית מלכותו של שלמה, כשלבו כבר נטה אחרי אלוהי הנכר של נשותיו הרבות, רבו לו גם סוסים וגם זהב וכסף, ובנה מקדשים לכמוש ושאר שיקוצים זרים. את עונשו, קריעת מלכותו לשני גזרים, בשר לו ה' ישירות: "וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי … קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ: אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה… מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה… שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי".
מספר פרטים בתיאור של בניית המקדש מצביעים על העושר הרב ועל יחסי המסחר המסועפים של מלכות שלמה. האבנים היקרות, אבני הגזית, שנחצבו בידי כוחות המילואים הישראלים (מילואים של חודש ימים וחודשיים בבית וחוזר חלילה – ועוד למטרה אזרחית-דתית וכלל לא בטחונית – לא פלא ששלמה נזקק לנציבים שידאגו למשתמטים ולסדרי עבודה!) בעבודת צוות עם בעלי מלאכה צידונים ומומחים לפיסול באבן (הגבילים – אמנים שידעו ליצור אבנים מסותתות עם "גבול" מסביב לאבן הבולטת). החלונות השקופים למרות אטימותם, שלדעת האברבאנל נעשו מזכוכית, גם היא כנראה ייבוא יקרת ערך; וכמובן כמות אדירה של ארזי הלבנון שנשלחו כחלק מהסכם בינלאומי שכלל העברת הבעלות על עשרים ערים בגליל לידיו של חירם מלך צור (פרק ט') – שניתן אולי לכנותו בשם "שטחים תמורת תשלום".

ספירה יהודית
ההפטרה קובעת לנו את תאריך בניין המקדש לפי הספירה היהודית – 480 שנה ליציאת מצרים (832 לפני הספירה, 2928 לבריאה). משלהי הבית השני ומשך כל ימי הביניים, תאריך זה עמד כבסיס נומרולוגי לכל תאריך יהודי שהופיע בכל שטר, בכל הסכם ממוני לרבות כתובות וצוואות, אם כי בגרסת המילניום שלו – שהרי השנה הראשונה ל"מניין שטרות", כפי שכינו את הספירה היהודית, היא אלף שנה ליציאת מצרים.

המסר
בהפטרה ה' פונה (כבר לא בראשונה) לשלמה ומדבר אתו – לא רק אודות מפעלי הבנייה שלו, אלא בעניין צביונה היהודי של מלכותו. רק שמירה על הרמה הרוחנית והמוסרית של הממלכה יכולה להבטיח את קיומו של המקדש ואת השראת השכינה בתוכו: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל".
במרכז ההפטרה עומד הפאר של מקדש שלמה, לעומתו מתגמדים פרטי הכלים המקושטים, העורות והעמודים המצופים של האוהל שהוקם במדבר. מתוארים הישגים טכנולוגיים וארכיטקטוניים אדירים – בניין המתנשא לגובה שלוש קומות, מוקף יציעים ועמודים היוצרים סביבו לשכות. כל אבני הגזית נפסלו מחוץ להר הבית והועברו במאמצים רבים, כנראה על גבי גלילי עץ ובעזרת חבלים ובהמות משא, עד למרומי הר הבית. תודות לעבודת הסבלות, "מַסָּע נִבְנָה" הבית, "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ:" (אם כי במדרש מיוחסות הזכויות על עבודת האבן לתולעת הפלא המכונה "שמיר"). התמונה העולה מכלל הפסוקים היא של גיוס כללי במסירות לאומית אדירה ובהשקעת מאמצים אנושיים בלתי רגילים לטובת מטרה קדושה ונשגבת – התגייסות לאומית המציבה דוגמה ראויה לדורות.

החוליה המקשרת
ההפטרה מציבה מקרה דומה אך מנוגד לתבנית שמופיעה בפרשה. על אף המונולוגים שנשא דוד (דברי הימים כ"ט) לעודד את רוח ההתנדבות והתרומה של כל אחד מישראל שיירתם למפעל בניין בית ה', נדרשה כנראה מידה מסוימת של כפייה בכדי להקים בפועל פרויקט לאומי בממדים כה עצומים. לעומת בקשת ה' בפתיחת הפרשה שהמשכן ייבנה מתרומות, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", בהפטרה מתוארת גיוס לאומי נרחב למילואים בלבנון.
ההפטרה מסיימת עם התנייה שהיתה חסרה בפרשה. שם התנאי היחיד להשראת שכינה במשכן היא עשייתו על פי התכנית הא-להית: "כמשפט אשר הראית בהר". ואילו בסיום בניין הפאר שמקים שלמה פונה אליו הא-ל ומתנה: אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי… וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי… וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בהחלט ייתכן שכל העשייה תהיה לשווא – "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו", כדברי שלמה במזמור הנושא את שמו (תהילים קכ"ז). הכול תלוי ועומד – לא לפי טיב הבנייה, אלא לפי מעשיהם של ישראל.