By Batya Hefter

Sefer Bamidbar – referred to by Hazal as Sefer HaPikudim, the book of census (Numbers in English) – can be summarized in pshat as the transition between two censuses. The first appears in Parshat Bamidbar, when the Torah enumerates those who leave the land of Egypt, and the second is in Parshat Pinchas, which counts those who enter the Land of Israel. In Torat Hasod, the mystical tradition, however, these two censuses represent two distinct religious paths, both of which are necessary and constitute the dual reality within which we live.

These two realities are noted by the Zohar: “’And God spoke to Moshe in the Sinai desert, in Ohel Moed, saying . .. (Bamidbar1:1) ‘. If [God speaks in] the tabernacle, then why [write] in the Sinai desert’? [it is redundant!] Rather [this comes to teach two distinct spiritual realities], the hosts of the Torah and the hosts of the tabernacle!”

The desert is the place where Bnei Yisrael receives the Torah. These ‘hosts of the Torah’, or Bnei Yisrael during the first census, were nurtured by the manna and led by the cloud; they were perpetually surrounded by the living reality of God’s presence through no effort of their own. This aspect of spiritual reality is similar to pure thought, in that it is a domain without dissonance, a domain in which we are one with our hopes and aspirations, a domain that precedes the complex and often stressful evolution moving from thought to tangible reality. Moshe symbolizes this desert reality: the stubborn leader who clings tenaciously to the ideal divine reality as revealed at Sinai.

In contradistinction to the desert, the Ohel Moed-Aharon HaKohen’s domain- is the place of avodah, of spiritual labor. Those counted in Parshat Pinchas are those who have survived the desert; they are the hosts of the Ohel Moed. They represent those who will translate the abstract principles of Mount Sinai (The Written Law) into concrete application in their Promised Land. The Promised Land here symbolizes our imperfect world.

In fact, we all contain within us the model of the ‘desert’ and the model of the ‘Ohel Moed’.   Deep inside we have our ideals and we are conscious of what is right.   We need to struggle to actualize these pristine ideals in our complex world. The constant labor involved in this endeavor is the source of religious tension and growth.

The Mei HaShiloach offers an analogy to demonstrate how this process can occur.

The verse שאו את ראש כל עדת בני ישראל (Bamidbar 1:2) is usually read as “Take a census of the congregation of Israel.” The word “s’eu” [take] can also mean ‘lift up,’ and so the Mei Hashiloach reads the phrase: “Lift up – or [shine through] each member of Israel.”

He explains, “Each individual contains one aspect of the ‘personality’ of God. At the moment when one is ‘counted – lifted up’ it is as if God becomes manifest through that person.” Thus, the collective spiritual qualities of Am Yisrael create a mosaic that reflects the image of God in the world.

Shabbat Shalom,

Batya

Your feedback is welcome, you can write to me at batya@wbm.org.il

פרי צדיק פרשת במדבר

‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באוהל מועד’

 בזוה”ק (ר”פזו) איבאוה למועד אמאי במדבר סינ יאלא חדל אורייתא וחדל משכנא… והס’ הזה נקרא חומש הפקודים שענין קדושתו הוא הפקודים.

וכתיב תפקדו אותם אתה ואהרן דמשרע”ה (=משה רבנו עליו השלום) שורש ד”תחיילין דאורייתא ואהרן שורש העבודה חיילין דמשכנא. וז”ש במדבר (ב”רפ”ג)  ’ויבדל אלקים בין האור ובין החשך זה ס’ מדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ.

יוצאי מצרים היינו המקבלים תושב”כ שהוא תורה אור קוב”ה תורה איקרי כנ”ל.

ובאי הארץ הוא בחי’  תושבע”פ כמו שנאמר  ’כי מציון תצא תורה ודבר ה’  מירושלים…’

ספר מי השילוח - פרשת במדבר

וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור שאו את כלראש עדת בני ישראל. שאו הוא לשון התנשאות היינו שע”י המנין יהי’ מדוגל, כמ”ש והיה מספר בני ישראל כחול היםאשר לא ימודו לא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר. כיבתחילה כתובו הי’  מספר משמע שיוכלל הספרו אח”כ כתוב אשרלא ימוד כו’. אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר. ומ ”שוהי’ מספר נאמר על פרט ינפשות מישראל שיהי’  כל אחדמספר היינו דבר שבמנין ויהי’ חשוב בעיני הש”י וכמ”ש ה’  יספור בכתוב עמים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה’ יספורבכתוב עמיםהיינ וכי על האומות ג”כ משגיח הקב”ה אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. ולציון יאמראיש ואיש יולד בה היינו שמשגיח הקב”ה על כל נפש בפרט. וזה פי’  והיה מספר שכל אחד יהי’ נצרך כי מתוך כללישראל ניכר גדולות הש”י ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אזי חסרה מזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפיםטבלאות ואם יאבד אחד מהם. צורת המלך חסרה. ובעת שהי’ נמנה כל אחד מישראל אז הוא הגדול שבכל ישראל כי כלישראל הם חלק הש”י. כמ”ש כי חלק ה’ עמו. וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב”ה ובעת שהי’נמנה אז היה הש”י בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול.  ועי”ז יש לכל אחד מישראל התנשאות: